היום בו איבדתי את האקטיביזם* שלי
אני ניצולת מגזר שלישי**
למזלי הרב שהיתי בו במשך תקופה קצרה מאוד , קצת פחות משנתיים נדרשו לי בכדי להבין שלא אמצא את המשמעות הזו שכולם מדברים עליה פה.
עבדתי תקופה קצרה בקרן תורמים גדולה ומרכזית, ראיתי עמותות שעושות עבודת קודש, ראיתי עמותות שפחות. כולן קיבלו סכומים גדולים מהקרן, היו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה והיו גם כמה שלא הבנתי כיצד השתרבבו לאותן עמדות יוקרתיות.
מותה של דריסת הרגל
בכדי להמחיש- כמה ימים אחרי שהחלטתי שאני עוזבת את העבודה בקרן, פרסמנו את המשרה במספר קבוצות. תוך יומיים הגיעו למעלה מ100 קו"ח לתיבת המייל.קראתי קורות חיים של אנשים מבוגרים, מלאי ניסיון ומוטיבציה בעולמות תוכן רבים ומגוונים. בעלי תפקידים במשרות נחשקות, יזמים ומארגנים קהילתיים מן השורה הראשונה. חברים שאני מעריכה התקשרו אלי בקול מהוסס וביקשו ממני להמליץ עליהם למעסיק- כולם רצו להיות חלק מההצלחה של הקרן.כולם רצו להיות חברים בקבוצה האקסקלוסיבית והחמקמקה בה משלמים יותר מהמינימום הנדרש במגזר השלישי.
לא עניינה המשרה ולא עניין הכישורים הנדרשים- כולם רצו "דריסת רגל" בארגון. אני לא הצלחתי להבין מה יש לחפש פה ואיך בן אדם שפוי יכול להעלות על דעתו לעשות את התפקיד המשעמם הזה. אבל אחרי מספר שיחות הבנתי שגם בעולם של יזמות, חדשנות ולקיחת סיכונים, כשאת לא יכולה לשלם שכר דירה מהחלומות שלך,תחפשי משרה יציבה בתקווה כי מתישהו בעתיד תוכלי לגדול ממנה למשהו שאשכרה בא לך לעשות. מונח "דריסת הרגל" מזמן איבד מהרלוונטיות שלו בשבילי. בעיני, אם דריסת הרגל דורשת כי תוותרי על חלק ניכר משמחת החיים שלך, עדיף לא "לדרוך" שם בכלל.
על אומץ, יוהרה וניהול
לאחר שישבתי עם מספר אנשים שאני מעריכה את דעתם, הבנתי שלאשה צעירה ומגדילת ראש כמוני לא נותר אלא לכוון לעבר משרות ניהוליות. כך יצא שבעמותה שאני מאוד מכבדת התפנתה משרת מנכ"לית. אני , ביוהרה גדולה, הגשתי מועמדות לתפקיד. לא ניהלתי ארגון מימי, לא מלאתי אפילו תפקיד תת ניהולי בעמותה אחרת. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לקפוץ למים העמוקים. הייתי כבר עם ניסיון מסוים בארגון קהילתי, כמה יוזמות חברתיות, כמה קמפיינים וגם הפגנות וידעתי שיש לי יכולת לשאת על גבי הרבה מצוקות וקשיים והדבר הכי חשוב- יש לי תושייה בשפע. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
יותר משנה אחרי כן אני מבינה כי אם אני הייתי קצת יותר מנוסה והעמותה אותה ניהלתי קצת יותר מבוססת- לא אני ולא הם היו בוחרים בי לתפקיד.
יצאתי מהתפקיד בתחושת כישלון עמוקה, אמנם הארגון עמד על הרגליים, המתנדבים והמתנדבות נותרו מוכשרים מאין כמוהם ומחויבים להתנדבותם אבל עזבתי משרה (נוספת) אחרי קרוב ל10 חודשים ועכשיו לא רק שנותרתי עם בור עמוק בחשבון הבנק (למעשה בחישוב אחורה, הפסדתי כסף על כל חודש שעבדתי בעמותה מפאת השכר הנמוך ששילמו לי) גם בור עמוק בלב.
הבנתי שאני לא מעוניינת לעבוד יותר במגזר השלישי וכי מעטות העמותות המקצועיות, מבוססות ומפתחות שקיימות בו. המסקנה העצובה מכל הייתה שאם ברצוני לפתח קריירה במגזר השלישי- אאלץ לוותר על רווחה כלכלית במשך שנים רבות עד הגעה למשרה שתכבד את כישורי ותעניין אותי.
הבנתי שבמרחב בו עבדתי - מרחב הטוב , המשמעות, זכויות האדם וספציפית- המאבק לשוויון, לרקע כלכלי יש משמעות לא פחות מעבודה במגזר הפרטי.
מונופול על הטוב
אני מאמינה שהניעור שעברתי- ברמה האישית וברמה המקצועית - עבר גם על העמותה שעמדתי בראשה אבל באמת שאין לי דרך לדעת. טרקתי את הדלת ועד עכשיו קשה לי להביט לאחור. .יצאתי מכל קבוצות הווטסאפ והפייסבוק וקיוויתי לא להיתקל באף אחד מהעמותה במשך תקופה ארוכה. הרגשתי שאיבדתי כל זכות לדבר על אקטיביזם, על שוויון מגדרי, על זכויות אדם, הסללה והתארגנות קהילתית . איך אני, ששנים נתתי למאבקים חברתיים ולעשייה חברתית, לא עמדתי במכשול שכולם מכירים ויודעים שקיים - מכשול הכסף?
ידעתי טוב מאוד שהולכים לשלם לי מעט, ידעתי ש70% מהתפקיד שלי הולך לכלול ניסיונות לגיוס כספים פילנטרופיים, ידעתי כנראה עמוק בפנים שלהתחנן לכסף זה פשוט לא בשבילי- אבל רציתי טייטל של מנכ"לית עמותה לפני גיל 30. נחבטתי במציאות חזק וכואב והבנתי שאין לי מושג מה אני רוצה להיות עכשיו כש"הדרך החברתית" נסגרה בפני.
לאחר ההודעה על עזיבה, התחלתי לחפש עבודה במגזר הפרטי.
באחד הימים שוחחתי בטלפון עם מכר ששאל אותי :"מה את מחפשת?"
עניתי לו שאני מחפשת עבודה בחברות מוצרי צריכה גדולות. חיפשתי חברות גדולות ויציבות עם מוצרים ממשיים.
בתגובה הוא שאל בלי להתבלבל: "איך תוכלי לשאת את זה?"
כלומר, עבודה במקומות כאלה שאין קשר בינם לבין ערכים חברתיים.
הנחת היסוד היא שאם את אדם חברתי שערכים מנחים אותו- לכי לעבוד בעמותה, המונופול על הטוב מצוי בקרב המגזר השלישי. מהרגע בו התקבלת, היכוני להרוויח מעט, להתנהל בכאוס מנהלתי מוחלט ואולי בסוף תמצאי את הברכה בדמות משרה נחשקת בארגון תורמים גדול- Been there ,Done That.
למזלי הרב, אולי אפילו התערבות אלוהית, לא מצאתי עבודה בתחום מוצרי הצריכה. נכנסתי לאקו-סיסטם הירושלמי כמנהלת פרוייקטים ברשות החדשנות-היזמות והמחקר של מכללת עזריאלי להנדסה ובמסגרת העבודה מזדמן לי לעבוד עם חברות סטארט אפ בשלבי הצמיחה הראשונים.
נפתח בפני עולם חדש ומופלא בו אני זוכה להכיר מדי יום בני אדם ובנות חווה שמנסים לשנות את העולם עם הרעיונות והדרך שלהן. אני יכולה להגיד בלב שלם שלאף מגזר אין מונופול על הטוב.
במקומות ה"ערכיים" ביותר פגשתי באנשים הגרועים ביותר ובמקומות בהן הדיבור על כסף הוא שכיח הכרתי אנשים שליבם זהב.
ומה עם האקטיביזם?
המשכתי ללמד, גם במפגשים חד פעמיים וגם קורס שנתי במכינה קדם צבאית בדרום, נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון פעם בשבועיים.
אני מלמדת על מגדר, פמיניזם, תנועות מחאה בארץ ובעולם ומשתדלת להעצים כמה שיותר את הקבוצה הנהדרת שנתנו לי להנחות. לקח לי זמן להבין שזהו האקטיביזם שלי נכון לתקופה זו וכי הוא כמוני, מתעצב, שם גבולות ומתאים את עצמו למציאות חדשה.
בעבודה אני מגלה יום יום כי מיומנויות שרכשתי בעולם החברתי תקפות גם למגזר הפרטי. אחת הסיבות לכתיבת הבלוג הזה נובעת מתוך הרצון למצוא את האקטיביזם שלי מחדש, במרחבים בהם אולי לא הייתי מצפה להחילו.
מוזמנים ומוזמנות להמשיך לעקוב.
*אַקְטִיבִיזְם (באנגלית: Activism) מורכב ממאמצים לקידום, עיכוב או הכוונה של שינויים ומצבים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או סביבתיים על ידי נקיטת עמדה ופעולה פומבית. אקטיביזם יכול להתבטא על ידי פעולות יומיומיות המשקפות אמונה מסוימת, או על ידי מספר פעולות קיצוניות בודדות
**מגזר שלישי- מגזר הפעילות במשק הכולל את הארגונים הפועלים ללא כוונת רווח ואינם חלק ממוסדות המדינה והשלטון המקומי. המגזר השלישי כולל מוסדות ללא כוונת רווח, עמותות, אגודות שיתופיות וארגונים אחרים הפועלים בענייני ממשל אך בלא תלות בממשלה כלשהי. השם "המגזר השלישי" נועד להבדיל ארגונים אלו מהמגזר העסקי ("המגזר השני"), הפועל למטרות רווח, ומהמגזר הציבורי ("המגזר הראשון"), המורכב ממוסדות המדינה והרשויות המקומיות. ארגוני המגזר השלישי נקראים לפעמים "ארגונים לא-ממשלתיים"
